אמנון וינשטיין, יליד תל אביב, 1939, מוכר כבכיר בוני הכינורות בישראל ומזוהה כמי שהביא ארצה ושיפץ כינורות, ששימשו נגנים בגטאות ובמחנות ריכוז. מעטים מאוד זוכרים, שהיה גם מן האמנים הבולטים באוונגרד הישראלי של שנות ה-60.
הפרק הקצר של וינשטיין בזירת האמנות המקומית (1966 – 1967) העיד על עניינו באסמבלאז'ים המורכבים ממבני עץ משומשים ומחפצי גרוטאות. בדצמבר 1966 הציג וינשטיין ב"תערוכת הפרח" של +10. חודשים מספר לאחר מכן, בפברואר 1967, נפתחה במוזיאון ישראל תערוכה בעלת אופי אקספירמנטלי בשם "מבוך" בהשתתפות 7 אמנים, ביניהם גם וינשטיין.
ביצירה “עין”, המהווה חלק מאוסף לוין, מיסודו של אספן האמנות והאסטרטג הפיננסי של קרן GTI עופר לוין, בולט המוטיב המיסטי וניכרות השפעות הסוריאליזם. חסרונה של העין השמאלית מסמל, אולי, את ברית הראייה והעיוורון, או שמא מדובר באובייקט מטאפורי המעיד על האמנות החזותית: צירוף של מבט, תחליף (עין זכוכית) וחפץ. ומעבר לכל, הצירוף האולטימטיבי של היפה והמורבידי.
גרסה מלאה של הביקורת נכתבה במקור על ידי גדעון עפרת ופורסמה לראשונה בספר "אופקים רחבים יותר" בהוצאת לוין בשנת 2014
